"העבר", כותב ל"פ הארטלי בפתח ספרו The Go-Between, "הוא מדינה זרה; עושים שם דברים אחרת." מעניין לחשוב על העבר כמקום, מרחב, טריטוריה פתוחה ואינסופית, מוכרת וזרה בה בעת.

אך ההתבוננות בעבר נכוחה, התשוקה להסיק ממנו דבר-מה, הן חמקמקות, בלתי אפשריות.
לעולם לא נוכל להכיר את המדינה הזרה ההיא;
הזמן שחלף הרחיק אותנו מאלו שקדמו לנו,

שינה את מהותנו ללא היכר.

אך שוב ושוב, כמו אשת לוט, אנו ממרים את פי המלאכים ומבקשים להביט לאחור. אנו עושים זאת לאו דווקא על מנת להפיק תועלת מחקר העבר, אלא כדי למקם עצמנו ביריעת הכוכבים הנפרשת בין העבר והעתיד. הסיפורים שאנו מספרים על אודותיהם הם ההתחלות והקיצים של ההווה בו אנו מצויים, המרחב המתמשך שכמו מבטל את ההבטחה של העתיד, דוחה את הקץ עד אין סוף. 

מקור המילה עיצוב הוא, ביוונית עתיקה, ברעיון של חיפוש אחר דבר חמקמק, כזה שלא ניתן לתפוס במלואו. המעשה העיצובי, אם כן, בניגוד למשמעותו הלטינית אשר מבקשת למסגר ולתחום, מעוגן בהצבת שאלה. עבודתנו לא מבקשת לשהות במרחב של מלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין, בסערה של החורבות והקידמה. אנו מבקשים לעשות מעשה עיצובי מורכב ביחס לזמן. איננו מעוניינים אך ורק לצפות בעיי החורבות הנערמים. מתוך הטלה עצמית וקולקטיבית אל העתיד, ביקשנו לייצר מבט אל ההווה מתוך עתיד מדומיין.

זו אינה ספקולציה על טכנולוגיה עתידית, או בריאה של מרחב הנצחה טקסי להווה שלנו. במקום זאת אנו תוהים מה ראוי שנזכור אותו, ומציעים במענה את הדברים הפשוטים, הזולים והדקים אשר מחפים את עולמנו. הם יהפכו להיות סימני ההווה שלנו בעתיד, לוחות הברית שלנו, או, כפי שכותבת נטליה גינצבורג בספרה "לקסיקון משפחתי", "הרומית שלנו, אוצר המילים של ימינו שחלפו ועברו [...] כמו כתב החרטומים המצרי והכתובות של האשורים והבבלים, עדות לגרעין חיוני שחדל להתקיים
אך מוסיף לחיות.